<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פי"ב</h1>
<h2>דף ב:</h2>
הנותנים רשות הם שנים. האחד, ראש גולה בבבל, ואין חוששין אליו אלא ליחוסו לא לחכמתו, שדינו על כל ישראל כדינא דמלכותא, שאונסת ומכרחת לרדות ישראל ולדין עליהם בכל מקום בין רצו בין לא רצו, שנאמר (בראשית מ"ט י'), לא יסור שבט מיהודה. וכל דיין שראוי לדון שנתן לו רשות ראש גולה, יש לו לדון בכל העולם אף על פי שלא רצו בעלי דינין, בין בארץ בין בחוצה לארץ, אף על פי שאין דן דיני קנסות. השני הנותן רשות גם כן, הוא ראש ישיבה של ארץ ישראל. וזה, צריך שיהיה גדול בתורה לא ימצא כמוהו בכל ארץ ישראל, בזמן שממנין אותו, דכתיב (שם), ומחוקק. וכבר בארנו פרק עשירי שזה בהסכמת בני ארץ ישראל. כתב הר"מ ז"ל בפי' המשנה (בכורות פ"ד מ"ג), שאינו מועיל רשות ראש גלות בהיתר בכורות בלבד, רק צריך בזה רשות ראשי ישיבות מארץ ישראל, כמו שהתבאר בתלמוד. לפיכך כשתשמע מומחה בהיתר בכורות או ראיית מומו, תדע שהוא מומחה שנטל רשות מב"ד לראות בכורות ולהורות בהם בפירוש. וכל דיין שראוי לדון, שנתן לו ראש ישיבה שבארץ ישראל רשות, יש לו לדון בארץ ישראל וסביבה אפילו בעל כרחן, אבל בחוצה לארץ, אם רצו אין, לא רצו לא, ואף על פי שיכול לדון שם דיני קנסות. ואם נטל רשות מראש גולה דן בעל כרחן. מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו הגון, ועבר ראש גולה ונתן לו רשות, או שטעו ב"ד ונתנו לו רשות, אין הרשות מועיל לו עד שיהיה ראוי. ריש פרק כיצד מעברין (עירובין נ"ג ע"ב), אמרי ליה רבנן לרבי אילעא, הצפינינו היכן רבי אבהו צפון. א"ל נתיעץ במכתיר והנגיב למפיבושת. פירש רש"י ז"ל, נתיעץ במכתיר, נטל רשות מבעל ישיבה. מכתיר, על שסומך ונותן רשות להורות ולהקרא רבי, ומשם והלאה הוא רשאי לדון ולהורות ולהיות מומחה לרבים, ואם טעה לא ישלם, עד כאן. פירוש הצפינינו, הראנו. כמו צופיה הליכות ביתה. צפון, נחבא. והנגיב, הלך לו לדרום. למפיבושת, לפני חכמי דרום שהם חכמים מאד, על שם שהיה מפיבושת חכם גדול קרי ליה הכי. והדין הוא כך, אם אוירא דארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנ"ח ב'), כל שכן באויר בית המקדש, והמשכן לא היה לעולם אלא בדרום ארץ ישראל. האיש שנותנין לו רשות צריך שיהיה תלמיד חכם מפורסם בחכמת התורה, וכדאיתא מסכת הוריות (ב' ב'). ובג"ה עדיין נאריך בגדר החכם פרק מ"ד ושם תמצאוהו. כתב הרמב"ם ז"ל (ספר המצוות ל"ת רפ"ד), והמצוה, שהזהיר ב"ד הגדול או ראש גלות, שלא למנות דיין אדם שאינו חכם בחכמת התורה בעבור מעלות אחרות שיהיו בו וימנוהו בעבורם, אלא שיהיה יודע צווי התורה ואזהרותיה והנהגותיה, וחזקתו במעשים נאים. ואמרינן בספרי (פרשת דברים), שמא תאמר פלוני נאה אושיבנו דיין, פלוני גבור אושיבנו דיין, יודע בכל לשון אושיבנו דיין, נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע, אלא מפני שאינו יודע, לכך נאמר (דברים א' י"ז), לא תכירו פנים במשפט.
<h2>דף יא.</h2>
פרק החובל, נזקי שור בשור ונזקי שור באדם נמי, אלהים בעינן וליכא, התם שליחותיהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות. הרי שארץ ישראל עושה רושם, וכמה כיוצא בזה. וסוריא אינן מומחין, וכדאיתא פרק זה בורר (סנהדרין כ"ב א'), בערכאות שבסוריא שנו, וכבר הבאנו אותו בזה הפרק לקמן. ופי' ערכאות מקום עריכת הדין. הרי, שאפילו בני בבל הם כפופים לבני ארץ ישראל, ואף על גב דאמרינן סוף מסכת כתובות (קי"א א'), ארץ ישראל עיסה לבבל, כלומר, ספק הוא, שמעורב בהן סובין ומורסן וקמח, ועזרא לא עלה מבבל עד שעשאה כסולת נקיה (קידושין ס"ט ב'). ואם תראה שבני ארץ ישראל היו צריכים לבני בבל, הוא משום דהתם שבט. וכדאמרינן מסכת סנהדרין פרק קמא (ה' א'), אמר רב, האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי לפטר ולא לישלם, לינקוט רשותא מבי ריש גלותא, וכן אמר שמואל. וה"מ מהכא להכא, ומהתם להתם, ומהכא להתם, אבל מהתם להכא לא מהניא רשותא, דהכא שבט והתם מחוקק. דתניא לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ"ט י'), אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט. ומחוקק מבין רגליו, אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. ואמרינן מסכת הוריות פרק בתרא (י"א א'), איזהו נשיא, זה המלך. ת"ר נשיא זה המלך, יכול נשיא שבט כנחשון בן עמינדב, תלמוד לומר, מכל מצות יי' אלהיו (ויקרא ד' כ"ב), ולהלן הוא אומר, למען ילמד ליראה את יי' אלהיו (דברים י"ז י"ט), מה להלן, שאין על גביו אלא יי' אלהיו, אף כאן נשיא שאין על גביו אלא יי' אלהיו. בעא מיניה רבי מרב, כגון אני מהו "בשעיר". אמר ליה, הרי צרתך בבבל. איתיביה, מלכי ישראל ומלכי בית דוד, אלו מביאין לעצמן, ואלו מביאין לעצמן. אמר ליה, התם לא כייפי להדדי, הכא אנן כייפינן להו. "ושעיר" הוא ארץ ישראל, וכההיא דמסכת תמיד (כ"ז ב'), זכרנוה פרק עשירי. ירושלמי פרק יש נוחלין (ה"א), רבי מולך בשם רבי יהושע בן לוי, הלכה כרבי זכריה בן הקצב. רבי ינאי קפודקיא הוה ליה עובדא, והוון (דינין) [דייניה] רבי הונא ורבי יהודא בן פזי ורבי אחא. אמר לון רבי אחא, אחינו שבחוץ לארץ הדיוטות הן, והן טועין את ההלכה. ועוד, דאינון סמכין על הדא דרבי מולך על רבי זכריה, שאמר, אחד הבן ואחד הבת שניהם שוין במטה האם. ולית כן היא. תוספתא מסכת בבא קמא פרק ז' (ה"ב), מפני מה גלו ישראל לבבל יותר מכל הארצות כולן, מפני שבית אברהם אביהם משם. משלו משל, למה הדבר דומה, לאשה שקלקלה על בעלה, להיכן משלחה, לבית אביה.
